כך הפכתי למפיקת אירועים

התחתנתי בלי חופה, בלי קייטרינג ובלי חנייה לאורחים: כך הפכתי למפיקת אירועים מתוך אחת החתונות ההזויות והכי לא מאורגנות. החווייה האישית שלי גרמה לי להפוך למפיקת אירועים ולהעניק לנשים חתונות שהן לא תשכחנה.

למרות שרוב הגברים בעולם חושבים שכל מה שנשים עושות עד שהן מתחתנות זה לשבת ולתכנן את יום החתונה שלהן, אני ממש לא הייתי כזאת. מעולם לא חלמתי על שמלת קצפת, אף פעם לא העסיקה אותי השאלה אם שילוב הצבעים הנכון בין המפיות לשולחנות הוא אדום לבן, ירוק וצהוב או כחול וסגול, ואפילו לא עלתה על בדל מחשבתי התהייה אם גן אירועים זה משהו ששווה לחכות לו עד הקיץ או שאולם זה גם טוב. כל הדברים האלו פשוט לא עניינו אותי. יצאתי, ביליתי, חייתי עם חבר וכשהגיע הזמן החלטנו להתחתן. ככה זה היה.

הבלגן התחיל ברגע שהודענו להורים שבכוונתנו להינשא ; מעבר לאין ספור הרמות כוסית (כי עד שיש סוף סוף הזדמנות לפתוח ויסקי, אבא שלי לא יפספס אותה), אחרי החלטות על סדרת מפגשים משפחתיים בכל מיני היקפים (כי הבן דוד שלי חייב לראות איך הבת דודה של החתן נראית לפני החתונה, אחרת הם לא יתגבשו והרחבה תהיה ריקה) ואחרי מספר עצום של טלפונים שרוצים לדעת אם כבר בחרנו תאריך, החלטנו להשאיר הכול בידי ההורים. 

אימא שלי יצאה אז לפנסיה והייתה נורא משועממת, אבא של בעלי לעתיד נורא אוהב להתווכח על מחירים והם הכירו אחד את השנייה שנים רבות, כך שכל מה שהיה לנו לעשות זה להגיד להם את התקציב, לתת מסגרת זמנים של פחות או יותר ולסגת מהזירה. עשינו זאת בהנאה רבה בלי להעיף אפילו מבט קל לאחור.

חלפו הימים, חלפו החודשים, כבר בחרתי לי שמלת כלה, ובוקר בהיר אחד אימא שלי מתקשרת לספר שהחתונה תיערך באמצע יוני בגן האירועים החדש שפתחו במושב הסמוך, ושאלה כמה מוזמנים עומדים להיות בחתונה. בערב ישבנו בן זוגי ואני, פרטנו את מספר המוזמנים והחזרנו צלצול למארגנת החתונות שלו (להלן אימי) עם המספר המדויק.

יומיים לפני החתונה קיבלנו דף שכלל את לוח הזמנים לקראת היום המיוחל: איפור, שיער, צילומים על חוף הים, צילומי משפחה לפני קבלת הפנים, קבלת פנים, חופה וריקודים. כשהתחלנו לגזור זמנים אחורה גילינו שאנחנו צריכים לקום בחמש בבוקר אם אנחנו רוצים להספיק אפילו חצי מהדברים. השתעשענו ושיתפנו פעולה.  רק כשהגענו לגן האירועים הבנו שמשהו לא בסדר ; מעבר לעובדה שלא הבנו איפה אנחנו אמורים לחנות (ואנחנו היינו החתן והכלה) לא הצלחנו לאתר את המקום שבו אמורה להתבצע החופה ועוד יותר לא הבנו איפה הבופה של קבלת הפנים. שאלתי את אימא שלי מי הקייטרינג והיא התחילה לחפש ברשימות ולגמגם. מסתבר שמרוב דברים שהיו לה לעשות לקראת החתונה, היא שכחה שהמוזמנים גם צריכים לאכול ופסחה על הסעיף הזה.

בן זוגי ואני הסתכלנו זה לזו בעיניים ובמקום לבכות התחלנו לצחוק. התוצאה הייתה שחצי שעה מאוחר יותר יכולתם לראות גבר בחליפת חתן וגברת בשמלת כלה משלמים לשליחי פיצה, שליחי אוכל סיני ושליחי המבורגרים מזומנים אין ספור. את הבעיה עם החנייה פתרנו בעזרת תחנת הדלק הסמוכה שמייד שמחה לעזור ועל החופה פשוט ויתרנו והתחתנו תחת כיפת השמים.

הרגעים האלו שנעו בין אימה לאהבה היו הרגעים המצחיקים ביותר והמרגשים ביותר בחיים שלי, והחלטתי שאני לא יכולה לשים את האדרנלין הזה בצד ושאני חייבת להפוך את זה לקריירה. כשחזנו מירח הדבש (שהיה מאורגן להפליא בזכות בעלי החדש) נרשמתילקורס לימודי הפקת אירועים , הצטרפתי לחברה ענקית שמפיקה חתונות, אירועי חברה ומסיבות ענק והפכתי את היום השמח ביותר בחיים שלי ליום הראשון בחיי החדשים.להמשך קריאה: