חוקרים פרטיים ממלאים את מסכי הטלוויזיה שלנו עוד משנות ה-70 של המאה הקודמת, זהו מקצוע עם הרבה מאוד זוהר למרות שבפועל הוא הרבה פחות זוהר. מצד שני, למרות שנהוג לתאר את החוקרים הפרטיים כתפרנים, בפועל מדובר במקצוע מכניס ביותר.
הקולנוע גדוש בהם, הספרים מלאים עלילות אודותיהם וגם הטלוויזיה מגייסת אותם לשורותיה ללא הפסק. אבל מה בעצם כל כך מעניין אותם בחוקרים פרטיים? הרי אם נחשוב על זה בצורה מפוקחת, חוקר פרטי
הוא אדם שעושה את העבודה השחורה עבור מישהו אחר. הוא מברר פרטים, הוא מבצע מעקבים, הוא לוטש עין חודרנית למקומות שאליהן הוא לא אמור להגיע והרבה פעמים הוא בעצם שליח של בשורות רעות. אז למה אנחנו נמשכים אליו? אין סודות בחברה
אחת מהסיבות הבסיסיות ביותר למשיכה שלנו טמונה במעטה הסודיות שעוטפת את דמות החוקר הפרטי. הסרטים דואגים להשאיר סביב החוקרים הפרטיים הילה של יודעי דבר בסימן 'אני יכול לספר לך, אבל אז אצטרך להרוג אותך'. המבטים שלהם תמיד צופני סוד והם לנצח נותנים את ההרגשה שהם יודעים משהו שאנחנו לא. ושזה סקסי.
בהתחשב בכך שהמשימה של החוקר הפרטי היא לחשוף מידע, אנחנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שאותו מידע הוא סודי, אישי, חושפני ומזעזע ואנחנו בעצם רוצים לדעת אותו. הסקרנות הרגה את החתול והורגת גם אותנו.
הגבר שכולם רוצים להיות
רוב החוקרים הפרטיים שנמצאים בקולנוע ובטלוויזיה (תום סלק בדמותו האלמותית של מגנום לדוג') אינם נראים רע כלל וכלל. הם חתיכים, הם כובשי נשים, הם מבצעים את משימותיהם בשנינות ובקלילות והם יודעים לרוץ, לירות, להתלבש, לפתור תעלומות ולפתות עלמות צעירות ומבוגרות כאחד.
אם נשים נמשכות לחוקרים פרטיים בגלל הגבריות הנוטפת מהם (או ממה שהם מדמים את עצמם להיות) הרי שגברים נמשכים אליהם כי הם פשוט רוצים להיות כמותם.
מבעד לחור המנעול
אחד היצרים החזקים ביותר באדם, אחרי אוכל בכל אופן, הוא יצר המציצנות. גם אם אנחנו אנשים שאוהבים להתכנס בתוך עצמנו וגם אם אנחנו לא באמת כאלה רכלנים, יש בנו משהו שרוצה לדעת מה קורה שם. אנחנו אוהבים לראות מה מתרחש אצל אחרים (אולי כדי להשוות למה שקורה אצלנו), אנחנו אוהבים לשמוע את המריבות של זוגות החברים שלנו ואנחנו מסתקרנים כשמשהו מתבשל סביבנו.
זאת הסיבה שקל מאוד להכניס אותנו לסרט, לסדרה, להצגה או לספר דרך נקודת מבטו של החוקר הפרטי. אנחנו פשוט מזדהים איתו ועם הצורך שלו לרגל אחרי אחרים. פעמים רבות התעלומה עצמה לא באמת מעניינת אותנו. מה שכובש אותנו זה הפרטים הקטנים, ה'מי אמר למי' וה'איך זה באמת היה'. תקראו לזה חטטנים, אנחנו נקרא לזה סקרנות בריאה.
להמשך קריאה: