עריכת סרטים התקדמה כברת דרך ארוכה מהימים בהם ערכו סרט בעזרת מכשירי וידאו. כיום קיימות תוכנות עריכה מתקדמות אשר מעניקות לעורך אינסוף אפשרויות שרק לפני עשור לא ניתן היה אפילו לחלום עליהן.
אחד הדברים הראשונים שלמדתי במסגרת תואר ראשון בקולנוע הוא שאפשר לערוך סרט באמצעות שני מכשירי וידאו ומיקרופון בלבד. כשקיבלתי את משימת העריכה הראשונה שלי לא הכרתי תוכנות עריכה (ולא חשבתי ללמוד אותן באופן עצמאי משום מה). היה לי רעיון לסרט, היו לי שחקנים, אפילו תסריט הצלחתי לאלתר ויצאנו ליום צילומים. היה גשם סוחף וכולנו שקענו בבוץ, אבל זרמנו עם המים ועם הרעיון. מה שיצא היה חומר גלם באורך ארבע שעות שהיה צריך להספיק לדקה וחצי של סרט קצר. ישבתי על חומר הגלם, בררתי אותו ומיציתי אותו והצלחתי לרשום את השעות והשניות שברצוני להכניס לסרט הסופי.
ערב אחד ישבתי עם שני מכשירי וידאו ומיקרופון. במכשיר וידאו אחד לחצתי על כפתור ההפעלה ובשני על כפתור ההקלטה וכך העברתי את החומרים מקלטת אחת לקלטת השנייה. בעזרת המיקרופון הצלחתי לשלב פס קול שכלל קצת קריינות וקצת מוזיקה, ולמרות שהתוצאה הסופית נראתה כמו סרט שנוצר במרתפי סוף שנות המאה הקודם קודמת, הייתי מרוצה. זה היה סרט וזה היה שלי.
רק כשהגעתי לכיתה והתחלתי לראות את הסרטים של שאר חברי הבנתי את גודל הפדיחה. כולם נעזרו בתוכנות עריכה מקצועיות או חצי מקצועיות, חלקם אפילו הסתייעו בעורך מקצועי וכולם, אבל כולם, עבדו עם מחשב ולא עם כבלים פיראטיים. כשהצגתי את הסרט שלי המרצה חייך וקרץ (זכיתי שהמרצה המדובר חיבב אותי בצורה לא מובנת), ואמר לי שיש לי יופי של עתיד. בתור תסריטאית, לא ממש בתור מפיקה.
את הדברים האלו קיבלתי באהבה, כי הסיבה המקורית שלשמה נרשמתי ללימודי קולנוע הייתה לכתוב תסריטים, אבל לא ויתרתי על קורסי ההפקה והעריכה. האמנתי אז, ואני עדיין מאמינה היום, שכדי לכתוב סרט וכדי להוציא ממנו את המיטב, על התסריטאי להכיר את תפקידי כל אנשי ההפקה ואת היכולות שלהם.
במסגרתקורסי צילום
ועריכה בתואר למדתי להכיר תוכנות עריכה שונות, כגון אביד, פרמייר, פיינל קאט ועוד. למדתי את סגנון העבודה בשכבות של קול ובשכבות של תמונה, הבנתי שיותר מאשר לערוך באופןטכני
, תפקידו של עורך הוא גם לשים לב לפרטים הקטנים ולראות את כל אותם דברים שמפריעים לצופה בפריים (זאת אומרת בתמונה) אבל לא תמיד מפריעים לבמאי, כי הוא נמצא כל כך עמוק בסרט.
אחרי סיום קורס צילום החלטתי שאני רוצה לערוך. כלומר, המשכתי לכתוב לכל מיני סדרות ואפילו ניסיתי להפיק סרט משלי, אבל התחושה של הכוח שיש בעריכה מעולם לא עזבה אותי והבנתי שהיא גם לא תעזוב כל כך מהר.
שלחתי קורות חיים והתקבלתי לעבודה בתור דוגמת, שזאת ההתחלה הכי התחלתית שיש במקצוע העריכה. ישבתי באולפן ודגמתי שעות על גבי שעות של חומרי גלם, בהתאם לדרישות העורך הבכיר. לאט לאט הצלחתי להבין מה קורה סביבי ואפילו רשמתי הערות קטנות ליד הקטעים שנדרשתי לדגום. מה שלא ידעתי הוא שהעורך הראשי שם עלי עין (באופן מקצועי בלבד, ברמה האישית הוא כבר שם הרבה יותר מעין על עורך אחר), והוא חשב שיש לי ראייה מצוינת לדברים הקטנים.
חצי שנה מאוחר יותר הוא שלף כיסא והציע לי לערוך לצדו סרט באורך מלא. הסכמתי בהנהון מהיר, מתרגשת מכדי לדבר, והתחלנו מייד לתכנן את תהליך העבודה. זאת הייתה אחת החוויות האדירות ביותר בחיים שלי. עבדנו שעות על גבי שעות, לא מבחינים בין יום לבין לילה, שותים כוס קפה אחת אחרי כוס קפה אחרת, ונעזרים בכל מה שלמדנו במגוון השתלמות או קורסי עריכה, כדי להוציא את התוצאה הטובה ביותר.
כשהשלמנו את העריכה שמתי לב שהבמאי של הסרט היה אותו מרצה שאהב אותי וניבא לי עתיד מזהיר בתור תסריטאית. אחרי שצפה בעריכה קיבלתי ממנו מכתב שבו מילה אחת קטנה וסמיילי ענק לידה: טעיתי.
להמשך קריאה: