מחקרים מראים כי פעילויות גיבוש הינן מרכיב מאוד חשוב בהצלחה של כל חברה. הן מאפשרות לעובדים להכיר האחד את השני במסגרת פחות לחוצה ומעניקים להם תחושת חופש, שייכות והרגשה שהחברה משקיעה בהם, ולא רואה בהם רק אמצעי להשגת רווח.
שבועיים אחרי שהתחלתי לעבוד בחברה סלולארית הכריז מנהל הסניף שביום שלישי הבא אנחנו יוצאים ליום גיבוש. אני, שלא הכרתי אף אחד מהעובדים כמעט, חוץ מזה שישב בעמדה לידי, אמרתי שאני מוכנה להתנדב ולעבוד באותו יום, כדי לאפשר לאחרים ללכת. לא ידעתי מה אני הולכת לעשות שם, לא ידעתי עם מי אני אדבר ולא רציתי לשבת באיזה סדנת גיבוש שמכריחה אותי לעשות דברים שאני לא ממש רוצה לעשות.
מנהל הסניף ביטל את דברי והכריז שכיאה וכיאות לכבוד יום גיבוש
זה הוא תולה שלט גדול על דלת הסניף "סגור" ושאין התחמקויות ואין ביטולים. כולם באים ובזה זה נגמר.
יומיים אחר כך, במייל משותף לכל העובדים, הגיעה ההזמנה ואיתה רשימת הציוד שיש להביא: בגדים להחלפה, נעלי ספורט ובגד ים. החוורתי אבל שמרתי את הדעות שלי לעצמי, כי מסביבי ראיתי שאנשים ממש מתחילים להיות נרגשים. הם התחילו לנסות ולנחש מה תהיה הפעילות
;
אחד אמר שנוסעים לקייאקים בירדן ואחר כך לספא או פעילות של סדנא לבישול בטבע. אחרת אמרה שעשו את זה לפני שלוש שנים ואין סיכוי שדני, זה שמו של הבוס, יתכנן בדיוק את אותו הדבר שוב.
גיליתי שמעבר לפן הספורטיבי והמגבש של פעילויות גיבוש הצוות בפועל, קיים לכל יום הכיף גם עניין נוסף מגבש: כולם, מקטן ועד גדול, מפקיד ועד מנהל משמרת, ניסוי במשך שבועיים תמימים לנחש מה עומד להיות באותו יום כיף. הם שיחדו את מנהלת הלשכה של דני, הם שמו לדני פתקים מתחת לדלת עם רעיונות וסימני שאלה, והם ניסו לברר מה עושים הסניפים האחרים כדי לקבל מזה השראה.
דני מצדו שמר על חיוך ועל שתיקה. הוא ומנהלת הלשכה שלו ארגנו את פעילויות הגיבוש שתוכננו לאותו יום בצורה חשאית לחלוטין, מידי פעם הפיצו שמועה או שתיים אבל עד לבוקר הפעילות, סדר היום לא התגלה.
באותו יום שלישי נקוב עלינו על האוטובוס בבוקר, כל אחד מחזיק בתיקו. ההפתעה הראשונה הייתה כרטיסים עם שמות על כל מושב. בשבילי זה היה מרענן, שכן כל כך חששתי שלא יהיה לי ליד מי לשבת ושלא יהיה לי עם מי לדבר, כך שהעובדה שהכריחו אותנו לשבת ליד אנשים שאין לנו שום קשר אליהם, רק כדי לעורר שיחות, הייתה נחמדה.
אחר כך קיבלנו כתב חידה, כשהפותרים נכונה איתרו את היעד הראשון של היום. זה היה מועדון פיינטבול שהזמין אותנו לירות אחד בשני ללא הבחנה. הגענו למקום, התחלקנו לשתי קבוצות בהתאם לרשימה שהוכתבה מראש, עברנו למדים והתחלנו לתכנן טקטיקות הסתערות שלא היו מביישות גנרלים וקצינים בכירים.
באנו, ראינו, כבשנו והמשכנו לחלק השני של היום: ארוחת צהריים של בשרים ויין ביער בן שמן. בדרך לאתר האוכל דמיינו איך מחכים לנו שוקיים, אנטריקוטים ומלצרים שרק מחכים שנגיד להם מה אנחנו רוצים, אבל האמת המרה הייתה אחרת. חיכו לנו ארבעה מנגלים, ארבע צידניות, ארבע שקיות פחמים ומצת אחד.
הבנו שמחכה לנו עוד פעילות גיבוש והתחלנו לעבוד. חלקנו קצצו את הסלט, אחרים הבעירו את האש, כמה גברים נבחרים טיפלו בבשר וכמה חבר'ה הלכו לחפש קרשים כדי ליצור מקום נוח לשבת. בסוף הפעילות ישבנו כולנו סביב שולחן מאולתר ונחמד, אוכלים בידיים את כל מה שהכנו ומדברים בקולי קולות ובצחוק רם, כי היין כבר עלה לכולנו לראש.
בעוד אנחנו חושבים אם יש קינוח בארוחה, דני הודיע שהיום עוד לא נגמר. הוא סגר בשבילנו בריכה במושב סמוך ואנחנו מוזמנים לשחות, להתפנק ולשיר קריוקי עד צאת החמה.
למחרת הגענו כולנו לעבודה מסוחררים, מותשים ומאושרים מהיום שהיה. כולם מדברים עם כולם, כולם חברים של כולם וכולם שמחים לראות את כולם. וכך גם אני.
להמשך קריאה: