לשחות כדי לחיות

טביעה היא אחד מגורמי האסונות הקטלניים והשקטים ביותר. בישראל היא הגורם הרביעי למוות בתאונות, וגרוע מכך, מספר 2 בקרב ילדים בגילאים 1-17. על מנת להמנע מטביעה יש לנהוג בזהירות, וכמובן גם לדעת לשחות.

האוכלוסיות הפגיעות ביותר לטביעה בארץ הן לא-יהודים בין הגילאים 15-24, וקשישים. גברים טובעים כמעט פי שלוש מנשים, וערבים כמעט פי 2.5 מיהודים.  
19.7% ממקרי התמותה של ילדים בארץ נגרמים מטביעה, והאוכלוסיה הרגישה ביותר לאסון היא עד גילאי 5, כאשר הפעוטים אינם יודעים עדיין לשחות, אינם מודעים דיים לסכנות, ונמשכים לשעשוע שבמים. מאידך, גופם מאופיין בראש גדול יחסית, דבר הפוגם בשיווי המשקל שלהם. אי לכך אפילו הצצה קלה לכיוון המים עלולה לגרום להם להתהפכות ונפילה קדימה לתוכם. יכולתם של פעוטות להיחלץ ממצב מצוקה שכזה הוא נמוך מאוד, והם יכולים לטבוע גם במים בגובה עשרה ס"מ בלבד. על כל ילד שמקפח את חייו בטביעה, ישנם סטטיסטית ארבעה אשר אמנם ניצלו, אך חוו פגיעות נוירולוגיות נוראיות, שהגרועה ביניהן היא נזק מוחי קבוע.

טביעה היא מוות מהיר ומחריד; נדרשות שתי דקות בלבד לאיבוד הכרה, ונזק מוחי קבוע נגרם לאחר ארבע עד שש דקות. כאשר היא מתרחשת במים מלוחים נגרמת בצקת ריאות משום תופעת האוסמוזה; המים בעלי אחוזי מליחות גבוהים מאשר ריכוז המלחים בגוף, והשוואת הריכוזים היא המקור לאסון. במים מתוקים היחס בין דרגות המליחות הוא הפוך, לכן מים המגיעים לריאות זורמים אל כלי הדם, וגורמים לפגיעה המתבטאת בתסחיפי חמצן, הפרעות קצב וקרישה מוגברת.

על מנת להציל טובע ללא פגיעה, יש למשות אותו בתוך לא יותר משתי דקות, אולם רוב הטובעים, ובעיקר ילדים, נמשים לרוב תוך עשר דקות ויותר מרגע ה צלילה . הסיבה לכך היא שבניגוד למקרי אסונות אחרים, הקורבן אינו מסוגל להפעיל את מנגנון המצוקה הראשי שלו – זעקה לעזרה. נשימה של מים מפעילה "לרינגוספאזם" – תופעת כיווץ שרירי הקנה וסגירתו לכניסת של כל גורם זר, מים או אוויר.

למרות הסכנות הברורות והחריפות בטביעה, החשיבות הציבורית הניתנת לכך היא קלושה יחסית. המדינה פוטרת עצמה למעשה מאחריות באמצעות קמפיין זהירות אשר עולה באמצעי התקשורת השונים מדי קיץ, ומהווה מאמץ קל וזול משמעותית מאשר חיזוק מערך פריסת כוחות ההצלה לאורך החופים. לישראל מעל 300 ק"מ של רצועות חוף, אך רק כ-20 ק"מ מתוכן הם חופים מוכרזים המותרים לרחצה, וגם בהם פעילות המצילים מוגבלת לתקופה קצרה בשנה, ובשעות מצומצמות יחסית לאורך היום.

הצפיפות המאפיינת את אותם חופים מוגדרים מדירה רבים מהרוחצים לחופים מסוכנים ושאינם מוכרזים, או לרחצה לאחר השעות המוגדרות, במקרים אלו מתרחשות רובן המכריע של הטביעות הקטלניות. בין השנים 1992-2008 מתו מטביעה בחופי הארץ 731 בני אדם, ופי כמה ממספר זו ניצלו, אך ימשיכו לסבול לשארית חייהם מטראומה נפשית ונכויות קשות. הים התיכון הוא המסוכן ביותר, ולאחריו ים המלח, אשר בו מתרחשות כחמישית מהטביעות, פי שתיים ויותר מבכנרת ובחוף ים סוף.

כאשר רמת המודעות כה נחותה יחסית לרמת הסכנה, ואפילו המדינה כמעט ומסירה ידיה מאחריות לפתרון, התשובה נותרת בידיו של האזרח. הסכנה טמונה במיוחד לשלוש אוכלוסיות בסיכון חמור; אלו שנכנסים למים לאחר שתיית אלכוהול מוגברת (בעיקר בני נוער וצעירים), אלו שאינם יודעים לשחות (בעיקר ערבים ועולים חדשים וישנים), אשר מתפתים להיכנס עמוק מדי ונסחפים, וכאמור: ילדים.